מדוע המשל בשיר השירים עוסק באהבה?

יש באדם הרבה כוחות אך הכוח החזק מכולם הוא כוח האהבה. אהבה מניעה אנשים להגיע רחוק. היא מניעה אנשים לקום בבוקר לעבוד קשה לסכן את חייהם והכול בשביל לשמח מישהו שאנחנו אוהבים.

זה הכוח העמוק ביותר שקיים באדם ולכן הוא חלק בלתי נפרד ממנו ומעסיק אותו רבות.

העונג הכי גדול שיכול להיות מבוסס על אהבה. אהבה היא כוח טהור, רוחני, פנימי נשמתי ומתוך כך היא מקור העונג והשמחה בעולם הבא ולא רק בעולם הזה.

אהבה זה תענוג רוחני הנובע ממימוש חיבור רוחני שיש לך עם מישהו ולכן אהבה היא אין סופית. היא הולכת וגדלה ככל שהיא מתממשת יותר. אהבה זו גימטרייה של אחד, שלוש עשרה, כיון שהיא נובעת מהאחדות הפנימית השורה במציאות, שכולם מחוברים זה לזה בפנימיותם ולכן אכפתים זה מזה ורוצים להתקרב זה לזה.

אהבה היא לא רק לאדם, אלא גם ואפילו בעיקר לקב"ה. היא נובעת מהעובדה שהקב"ה מחיה אותך ואת כל הבריאה כולה ונשמתך מרגישה חיבור פנימי אליו ומשתוקקת להדבק בו, ממש כמו שאהבה בין איש לאשתו נובעת מהנשמה האחת המשותפת לשניהם. לכן שיר השירים ממשיל את האהבה בין הקב"ה לעם ישראל לאהבה שיש בין הבעל לרעייה, כיון שזה אותו כוח בנשמה, של חיבור פנימי אין סופי. אמנם ר' עקיבא אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, אך יש לדעת שהציווי על אהבת ה' גדול יותר: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, רק את ה' אנו מצווים לאהוב בכל הלב.

הכוח הגדול והעצום הזה שנקרא אהבה צריך להיות נקי מאינטרסים, צריך שישקיעו בו ויפתחו אותו, צריך שיכוונו אותו, צריך שיחשפו אותו ויעצימו אותו ויש דרכים לעשות זאת (עיין בספרי כולנו כאחד).

יש מרחק עצום בין אהבה לתאווה. אהבה היא נתינה ואילו תאווה היא לקיחה. אהבה היא אמת ואילו תאווה היא שקר. לתאווה יש רגל אחת ואילו לאהבה יש את הלב. יש גם מרחק עצום בין אהבה לבין יופי חיצוני או דברים אחרים שמרגשים אותנו, אך האם אנחנו מזלזלים בתאווה או ביופי החיצוני או בפעולות הפיזיות של קרבה?

ממש לא, הפוך. היהדות מקדשת אותם ומעניקה להם ערך מיוחד אך רק בתנאי שהם אמצעי כדי לעורר את האהבה הפנימית ומסייעים בחיזוקה ולא הופכים להיות עיקר ותחליף. מי שברא את היצרים ואת התאווה זה הקב"ה, הוא זה שברא את היופי והוא זה שברא את היכולת שלנו להתרגש וליהנות מהיופי. הוא עשה זאת כדי לסייע בעדנו לעורר את האהבה הרוחנית הפנימית שקיימת בתוכנו שהיא המטרה העיקרית.

בשיר השירים המלך מתאר באריכות את יופייה של רעייתו ואף היא מתארת את יופיו של בעלה וכן מתוארת האהבה הפיזית שהייתה ביניהם ואין זה לחינם אלא כדי ללמדנו שהיהדות לא חושבת שיש בכך פסול או חיסרון אלא ההיפך יש בכוח האדיר הזה קדושה, ואפילו בחינת קודש קודשים, יש ערך ליצרים ולתאוות יש ערך לפעולות הפיזיות יש ערך ליופי החיצוני כיון שהדברים הללו מסייעים לאדם להגיע לעיקר, לאהבה הרוחנית הפנימית, לתחושת החיבור והקשר העמוק ונמצא שכל הדברים הללו הם אמצעי לדבר קדוש וטהור.  

בפרק הראשון בספר מסילת ישרים הוא מגדיר בשביל מה אדם בא לעולם "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה". התענוג הזה נגרם כתוצאה מאהבה גדולה לקב"ה המתממשת ועל ידי כך מעוררת "עידון גדול מכל העידונים שיכולים להימצא".

הרוצה קצת לדעת לחוות ולהרגיש מעט מן המעט מאותו תענוג אמיתי ועידון עצום שיהיה לעתיד לבוא יתבונן באהבת אמת הקיימת בין אנשים אוהבים כמו איש ואשתו והורים לילדים ויראה איזה עונג גדול נגרם מאותה אהבה רוחנית ומכאן ילמד בקל וחומר בן בנו של קל וחומר לעונג הגדול שמעוררת אהבת אמת לקב"ה, ולכן שלמה המלך מחבר מגילת שיר השירים מדמה את אהבת ה' אלינו לאהבת איש לאשתו כיון שמאהבה זו ניתן ללמוד ולו במעט על העונג הגדול של אהבת ה'.