כידוע, חג החנוכה אינו מוזכר בכתבי הקודש. עמדה על כך במפורש הגמרא במסכת יומא (כט ע"א):
אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן.
מדוע חנוכה לא "ניתנה לכתוב"? כנראה שהתשובה היא שלא היה מי שיכתוב ברוח הקודש את מאורעות חג החנוכה. כתבי הקודש נכתבו בנבואה או ברוח הקודש, ובזמן החשמונאים כבר לא היה אפשר להוסיף עליהם(1).
מאז מתן תורה, שהיה המעמד הגדול ביותר של השראת שכינה בישראל, יש תהליך מתמשך של סילוק. יהושע אינו דומה למשה, והנביאים האחרונים אינם כנביאים הראשונים. אסתר מסמנת את קו הסיום, ולאחריה בוטל ערוץ הקשר הישיר שבין הקב"ה לעמו וכביכול הסתלקה השכינה. כפי שאמרו חז"ל, "וְחֹשֶׁךְ – זו מלכות יון" (בראשית רבה ב, ד). בזמן מאורעות חג החנוכה עדיין היה בית מקדש וקרבנות, אך חנוכה כבר לא ניתנה להיכתב. לאחר חנוכה נמשכה מגמת ההסתלקות, ויצאנו לגלות ארוכה ללא מקדש וסנהדרין.
מאז בריאת העולם, תקופת חג החנוכה היא תקופה של הסתלקות. כך מלמדת הברייתא (ע"ז ח ע"א):
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי, וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפִלה. כיון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא.
חנוכה הוא "צידה לדרך" – הכנה לגלות. חג החנוכה מסמל את השראת השכינה הנסתרת; את העובדה שגם כאשר אין מקדש ואין מלכות, ובאופן גלוי נראה כאילו השכינה הסתלקה לחלוטין – עדיין ישנו אור גנוז. בהיחבא, קיים עדיין פך שמן החתום בחותמו של הכהן הגדול, שאותו אי אפשר לטמא. הקב"ה ממשיך להנהיג את העולם ולהשגיח עליו בנסתר.
באופן מעט פרדוקסלי, ההנהגה הנסתרת היא ביטוי לקשר אמיץ יותר ופנימי יותר בין הקב"ה לברואיו, יחסית להנהגה הגלויה. ההנהגה הנסתרת היא תמידית ונטמעת בתוך חוקי הטבע, ואיננה אירוע חד-פעמי שבו פורץ הקב"ה ליקום ומשדד את חוקי הטבע. בזמנים של הנהגה גלויה, קשה מאוד להבחין בהנהגה הנסתרת התמידית. דווקא בזמנים של סילוק שכינה, של חושך ואפלה, ניתן להבחין באור הגנוז של ההנהגה הנסתרת.
המדרש על פרשת ויצא מלמד שישנו סוג של קשר בין הקב"ה ליעקב שיכול להיווצר רק בחושך (ילק"ש):
רבנן אמרין: "כִּי בָּא הַשֶּׁמֶשׁ" – כיבה השמש. מלמד שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא. משל לאוהבו של מלך שבא לפרקים אצלו; אמר המלך: כבו הפנסים, שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעא. כך השקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה כדי לדבר עם יעקב בצינעא.
בזמנים של הנהגה גלויה, שיש בהם מלכות, מקדש ונבואה, לפעמים צריך להאפיל על ההנהגה הגלויה כדי להביא לידי ביטוי את הנקודה הפנימית של ההנהגה הנסתרת. הקב"ה השקיע חמה שלא בעונתה כדי לדבר עם יעקב בצנעא, ולפעמים צריך להסתיר את הגלוי כדי לבטא את הקשר הקיים גם בצנעא. דווקא בזמנים של הנהגה נסתרת, מתבררת אהבת הקב"ה לעמו שאינה מתבטאת בשידוד חוקי הטבע, ומתגלה אהבת ישראל לקב"ה שאיננה תלויה בהתגלות ובניסים.
עבודת ה' בזמן של הסתלקות השכינה שונה מעבודת ה' שקודם לכן. את מקום הוודאות וההתגלות תופסת האמונה, שמקורה בעומק הנשמה. האמונה – היא זו שיוצרת את התחושה שצריך האדם לחוש באופן יומיומי, שהוא עומד כל הזמן מול הקב"ה ושהקב"ה שומע אותו ומתייחס אליו אף כאשר תגובתו ית' אינה גלויה. גם אם איננו רואים כיצד תפילותינו משפיעות, אנו ממשיכים להתפלל מתוך אמונה גמורה שיש למעשינו השפעה נסתרת. ולעיתים, התגובה הא~לוהית היא עצם תחושת הלב – הידיעה הוודאית הממלאת את הנפש, שאכן אנו עומדים מול הקב"ה. בשעות כאלה, השמחה הממלאת אותנו והסיפוק המציף אותנו הם האופן שבו מתגלית בפנינו נוכחות השכינה בעולם.
חג החנוכה מדגיש אפוא את האור הפנימי המלווה את ישראל גם בימי הגלות(2). חז"ל מספרים שהמשכן היה מוכן בחודש כסלו אך נחנך רק בחודש ניסן, ומלמדים אותנו בכך שבחודש ניסן מבטא את הצד הגלוי של השכינה ואת ההנהגה המלוּוָה בניסים גלויים, ואילו חודש כסליו מבטא את ההנהגה הנסתרת.
על כן, אין צורך במצוות של פרסום הנס בחג הפסח. נסי הפסח היו ניסים גלויים, שכולם יכולים היו לצפות בהם ולחוש אותם, ואין כל צורך לפרסמם. בחג החנוכה, המבטא את ההנהגה הנסתרת, יש צורך במצווה שתכליתה לפרסם את הנס שאירע. בתקופה שבה הלילה הוא הארוך ביותר בשנה, אנו מצוּוִים להדליק נר ולהיזכר בהשגחת ה' על עמו(3). נר זה אמנם קטן, אך משמעויותיו עצומות, שהרי זהו הפלא הגדול של חנוכה: די בנר א~לוהי אחד קטן כדי להאיר את עולם המעשה כולו.
[1] כידוע, התעוררה מחלוקת גם על הכללת מגילת אסתר בין כתבי הקודש (ראו: מגילה ז ע"א).
[2] מעין זה, ראו: שפת אמת, פרשת מקץ….
[3] כידוע, ה"בית יוסף" (סי' תרע"א) הקשה מדוע אנו חוגגים את חג החנוכה משך שמונה ימים, ולא שבעה ימים בלבד, שהרי גם בדרך הטבע היה בפך הקטן שנמצא כדי להדליק ממנו את המנורה משך יום אחד. גם אם הנס התרחש במשך שבעה ימים בלבד, ייתכן שהיום השמיני מבטא את האור העליון הגנוז, המרמז על השורש הנסתר.
