חז"ל הפליגו בשבח האומר דבר בשם אומרו ולא זוקף את הדבר לעצמו ולחכמתו, ולמדו זאת מאסתר המלכה שאמרה למלך אחשורוש בשם מרדכי על מזימת בגתן ותרש. היא לא זקפה את הצלת אחשורוש לעצמה אלא אמרה לאחשורוש שמרדכי הוא זה שאמר לה על מזימתם להרעיל את אחשורוש. חז"ל כל כך הפליגו בחשיבות העניין עד שאמרו שהוא מביא גאולה לעולם (אבות ו,ו ; מגילה טו). יש אמנם המפרשים שהכוונה שהוא מביא גאולה לעצמו שמתקן את מידותיו ובפרט את מידת הענווה שהיא הגדולה מכולן, אך הלשון "גאולה לעולם" מורה כמו המפרשים כפשוטו שהוא מקרב את הגאולה לכל העולם, ואם כולם היו מקפידים על עניין זה הרי שהגאולה השלמה הייתה כבר מגיעה. באופן טבעי אדם אוהב את עצמו וחושב על טובתו והצלחתו ולא על האמת ולא על הצלחת הכלל ולכן רוצה לזקוף דבר חכמה לחכמתו על מנת שכולם יעריכו אותו, וכן רוצה לזקוף כל עצה טובה וכל גילוי חשוב לעצמו כפתגם השגור בפי כל, שלהצלחה אבות רבים אך הכישלון יתום. הקפדה על אמירת דבר בשם אומרו מחזקת אצל האדם את מידת הענווה המכירה בערך עצמו האמיתי וכן מחזקת בו את מידת האמת שלא רוצה שיעריכו אותו על מה שאין בו וכן מחזקת את מידת אהבת הזולת והכלליות ומחלישה את תחושת הפרטיות והדאגה לאינטרסים שלו. בשלוש מידות אלו – ענווה, אמת ואהבה – תלויה הגאולה, כיוון שמידות אלו מביאות לאחדות אמיתית ולקרבת אלוקים.
עד כאן מהבחינה הרעיונית העמוקה שעומדת מאחורי עניין זה, אך מהם הגדרים ההלכתיים של הקפדה זו. על איזו איסור עובר מי שלא אומר דבר בשם אומרו או אולי מדובר במידת חסידות בלבד? האם יש מקום להתיר במקרים מסוימים? האם מועילה בעניין זה מחילה שבעל השמועה מרשה לומר את ההלכה או את העצה הטובה מבלי להזכיר את שמו והאם דין זה נוהג גם בדברי חולין או רק בדברי תורה. נעמוד בקצירת האומר על הגדרים הכלליים של דין מופלא זה מתוך התבוננות בטעמי הדין.
הרמב"ם פוסק דין זה להלכה: "ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו" (הל' ת"ת פ"ה הל"ט). והמגן אברהם (או"ח קנו) מבאר כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו. העירו האחרונים שם (גרעק"א ועוד) שהמקור לדבריו הוא מדרש תנחומא, שזו לשונו: "א"ר חזקיה ור' ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא, וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי של הלכה, ששנו רבותינו אמר ר' נחום הלבלר מקובל אני מר' מייאשא שקיבל [מאבא שקיבלו מן הזוגות שקיבלו] מן הזקנים הלכה למשה מסיני. ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם…" (פרשת במדבר סימן כז).
העיר על כך בספר שו"ת מנחת יצחק (חלק ג קונטרס דברי חפץ) "הרי לפי דבריהם, כוונתו ללאו מדברי קבלה, ויותר נראה דכוונתו על דברי הספרי (פ' שפטים), על הפסוק "לא תסיג גבול רעך וגו', מנין למחליף דברי ר' אליעזר בדברי ר' יהושע, ודברי ר' יהושע בדברי רבי אליעזר, לומר על טהור טמא, ועל טמא טהור, שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך". לפי דבריו מדובר בלאו דאורייתא.
הפליא לעשות השל"ה הקדוש שמחמיר מאד בעניין זה, וזו לשונו: "עוד ינצל מעבירה גדולה, שיאמר דבר בשם אומרו, ולא יגזול דעת האומרו, כי גזילה זו, יותר גזילה מגזילת ממון, כי נפש הוא חובל. רצוני לומר, הנשמה, כי נשמות של ישראל והתורה הן אחת, כאשר יתבאר לקמן בארוכה (אות ריג, רכו). ומה מאוד גדולה עבירה זו בעיני, האומר פשט הכתוב בספר, או אשר שמע, ולא מזכיר שם האומר או הכותב" (מסכת שבועות פרק נר מצוה).
הסבר נפלא כיצד הגאולה מגיעה על ידי אמירת דבר בשם אומרו הביא בשו"ת "מנחת יצחק" (חלק ט סימן קלה) בשם ספר ישמח משה (סו"פ תולדות ס"ט ע"א) "דהאומר דבר בשם אומרו שפתותיו דובבות כדאיתא (ביבמות צ"ו), דהיינו שמעורר חיות להצדיק ונחשב כאלו דר בעוה"ז, ובזה אחרי שאמר דלדורו אבד, אמר שיש עצה להביאו בעוה"ז בין החיים ע"י שאומר בשם אומרו, ונודע דהעולם נדון בתר רובו וע"י שהצדיק קבוע… ומביא גאולה לעולם".
ממקור הדברים שלומדים מאסתר, משמע שאין לחלק בין דברי תורה לדברים אחרים שהרי אסתר אמרה בשם מרדכי דברים רגילים ובכל זאת קירבה את הגאולה, ומכאן נלמד שהחובה לומר דבר בשם אומרו היא לא רק בדברי תורה אלא בכל דבר ודבר כיון שיש בזה בעיה של גזל, מדאורייתא או מדברי קבלה, משום שבעל הרעיון או העצה מפסיד מלקבל עליו הערכה בעיני הבריות ["טובת הנאה"] ולפעמים אפילו מפסיד רווח ממוני ישיר או עקיף ובוודאי שנגרם לו צער. משנה תוקף לדין זה נלמד מדבריו המופלאים של מדרש ספרי דאגדתא על אסתר (מד' פנים אחרים נוסח ב פרשה ב) "ולמה אמרה אסתר למלך בשם מרדכי… ואמרו חכמים כל שאינו אומר דבר בשם אומרו הורג נפשות, ובשביל שאמרה למלך בשם מרדכי נמלט". לפי דברי המדרש יש בכך הצלת נפשו בחלק מהפעמים ואם כן בוודאי שצריך להחמיר בעניין זה ולהשתדל בכל תוקף לקיימו, במקום האפשר.
בדברי תורה יש חשיבות כפולה לאמירת דבר בשם אומרו. ראשית, משום שהיא אחת ממ"ח דרכים שהתורה נקנית בהם (אבות ו,ו), שנית, משום שמידת האמת ומידת הענווה נצרכות מאד בלימוד תורה ורק אדם הזוכה להן חכמתו מתקיימת והוא זוכה לכוון לאמת. הסיבה השלישית תקפה אפילו לאחר פטירתו של הצדיק, משום שהאומר דבר בשם אומרו שפתותיו של בעל השמועה דובבות בקבר וקל וחומר בעודו בחייו, ובוודאי שיש לנשמתו זכות גדולה כאשר אומרים דבר הלכה בשמו וכן יש בזה רווח גדול לעולם באשר נשמתו של הצדיק בעל השמועה מקושרת לעולם הזה על ידי אמירת הלכה משמו וזה בוודאי משפיע טוב על העולם שמתבשם מהימצאות הצדיק בעולם.
לאור כל הנ"ל, האם מועילה מחילה, שבעל השמועה או הרעיון מרשה לאחרים לומר אותו מבלי להזכיר את שמו? בשו"ת אפרקסתא דעניא כתב שאפילו במקום של מחילה, באופן שאין בעיה של גזל, בכל זאת חייבים לומר דבר בשם אומרו – "סגולת הענין לקרב גאולת ישראל מה מהני (מועילה) מחילת חבירו למנוע הטוב מישראל?!" (חלק ד – עניינים שונים סימן שעא). אמנם יש שהבינו שהבאת הגאולה זו לא חובה הלכתית שהרי ישנם עוד דברים שמקרבים את הגאולה ובכל זאת לא מצאנו שהם חיוב הלכתי אלא מידת חסידות, ומשום שהבעיה ההלכתית היחידה היא גזל לכן אם בעל השמועה מוחל או אפילו אם אנו אומדים את דעתו שבמקום צורך גדול ימחל מותר לומר את ההלכה או השמועה ללא הזכרת אומרה, כגון הדורשים בפני ציבור גדול, באופן כזה, שהזכרת הרבה שמות של רבנים וספרים בדרשה יכולה לבלבל אותם ולכן אומדים אנו את דעת בעל השמועה שהוא מוחל.
הדברים לא נכתבו הלכה למעשה אלא לעורר את הציבור על העניין. יהי רצון שנזכה ללכת בדרכה של אסתר המלכה ולהרבות במידות הענווה והאמת ומתוך כך נזכה להיות שותפים בקירוב הגאולה במהרה בימינו אמן.
ישיבת ההסדר הגבוהה קריית גת הוקמה על מנת להפיץ בעם ישראל תורה עם אהבה.
הישיבה חרטה על דגלה לגדל תלמידי חכמים ובני תורה אוהבי ישראל ובעלי מידות טובות – במיוחד בקריית גת, עיר נפלאה עם אנשים אהובים מלאים בחום, באהבת תורה, באהבת ישראל ובחיבור בין קבוצות שונות בעם ישראל.
