האסון הגדול שעלינו להישמר ממנו, לפני שיהיה מאוחר מדי, הוא האסון הנורא שכל קבוצה אידיאולוגית בעם תסתגר בתוך עצמה ותתנתק משאר הקבוצות. אם זה יקרה חס וחלילה, לא רק שלא נהיה מאוחדים ולא נאהב זה את זה, אלא שכל קבוצה אף תלך ותקצין עוד ועוד: מבלי שאנשי הקבוצות האחרות יאזנו אותה, מבלי שהיא תתרגל לראות צדדים אחרים של אמת במקומות שונים, תוך כמה שנים ההבדלים בין הקבוצות השונות ילכו ויחריפו. זה יגיע לשנאה, זה יגיע לאלימות ולעוד דברים שהדעת אינה סובלת אותם. בחודשים האחרונים, בירושלים ובעוד מקומות, ניתן כבר לראות ניצנים בולטים לקיטוב הנורא, ולשנאה המבעבעת מאנשים טובים ויקרים שנקלעו למציאות חיים לא בריאה.
אסור לתת לזה להמשיך להידרדר, ויש מה לעשות. חייבים להתערבב, לא לתת לאף קבוצה להתנתק, וזריזים מקדימים למצוות. אני מדבר בעיקר על מעורבות עם הציבור החרדי. עם הציבור הפחות דתי תמיד היינו מעורבים – אנחנו גרים לידם, משרתים איתם בצבא, עובדים איתם ביחד, חולקים איתם את אותן החדשות וגם חלק מתחומי העניין. העירוב הזה התעצם עוד יותר בעשרות השנים האחרונות עם הקמת הגרעינים התורניים הקהילתיים, על סוגיהם השונים, שנשלחו בידי גדולי ישראל לכל ערי ישראל, לא רק כדי להשפיע ממה שיש להם אלא גם כדי לקבל.
אני מדבר על הקמת גרעינים דתיים לאומיים בתוך אחינו, הציבור החרדי. לא לתת להם להתנתק לאט לאט. זה לא טוב להם, זה לא טוב לנו וזה לא טוב לעם ישראל. כל קבוצה מאזנת את השנייה, כל קבוצה מחדירה את הערכים הטובים שלה בתוך הקבוצות האחרות. העיקר הוא החיבור בין כולם, הנוצר על ידי עירוב – עירוב מביא לידי היכרות הדדית שמביאה להערכה שמובילה לאהבה. העירוב המדובר יכול להתממש בדרכים רבות: לגור לידם, להעריך אותם, להתפלל איתם, להכיר את התורה שלהם ואת סגנון החיים שלהם, לדבר איתם, לעבוד איתם. זה יגרור אחריו גם את ההפך, שהם יכירו את הציבור שלנו, את השקפת העולם האמתית שלנו ולא את זו המוצגת להם בתקשורת, את יראת השמים שלנו, את התורה של רבנינו ואת הערכים שלנו, כמו ההכרה בתהליך הגאולה ובחשיבות המדינה ובקדושתה.
אל לנו לחשוש. יש לנו תורה גדולה שמאירה למרחוק, ועלינו להיות גשר של חיבור בין כל הציבורים השונים. נכון שהדבר עלול להיתפס ככניעה או התרפסות, אך נראה לי שהציבור שלנו חזק, מגוון, ואידיאולוגי כל כך, שזה לא צריך לעניין אותו. אם זה מה שצריך לעשות, זה גם מה שנעשה. בשם ה' נעשה ונצליח.